כאשר נכנס משה כחלון לתפקיד שר האוצר בשנת 2015, הוא קבע לעצמו מטרה "להוריד את מחירי הדיור". על הטיקט הזה הוא רץ במערכת הבחירות, וזו היתה המטרה העיקרית שלו. אחת הדרכים לכך, היתה יצירת תוכנית מחיר למשתכן.
הרעיון של תוכנית זו, לעודד קבלנים לבנות דירות במחירים מוזלים, תוך כדי כך שהמדינה מתערבת בתהליך, בין אם זה באמצעות מתן ערבויות מתאימות, ובין אם זה על ידי קביעת קריטריונים ברורים מי זכאי לרכוש את אותן דירות ובאילו תנאים. המדינה רצתה לעודד זוגות צעירים לרכוש דירות באמצעות פרויקט זה, ובכך לייצר מצב שהיא גם מייצרת דירות חדשות בשוק וגם גורמת לבעלי נכסים להשקעה (דירה שנייה ושלישית), למכור אותם במחירים מוזלים (מאחר ולא ישתלם להם להחזיק אותם). ההנחה היתה, באופן כזה ניתן לפתור את משבר נדל"ן בישראל.
כפי שאנחנו יכולים להבין, נקבע לתוכנית מחיר למשתכן קריטריונים מסוימים, זאת על מנת שלא יווצר מצב לפיו כל אחד יכול לרכוש דירה בתוכנית ולהשתמש בה לצורך השקעה. המטרה היתה לאפשר רק למי שבאמת זקוק לדירה לצורך מגורים, ליהנות מהקריטריונים של התוכנית.
מי זכאי לקחת חלק בתוכנית
הקריטריונים של משרדי האוצר והשיכון היו ברורים מאוד:
ראשית, כל מי שמוגדר חסר דירה (אין דירה בבעלותו, לא שוכר דירה בדמי מפתח, לא בעל נחלה במשק וכדומה).
שנית, משפרי דיור. מי שמתגורר ביחידת דיור או שיש בבעלותו עד שליש מדירת מגורים יחידה.
שלישית, התוכנית רלוונטית לזוגות נשואים, זוגות שמוכרים כידועים בציבור, רווקים, גרושים ואלמנים מעל גיל 35, חד הוריים, הורים גרושים מעל גיל 35 שהילדים אינם בחזקתם, זוגות במגזר הערבי שהתארסו, וכן נכים יחידים מעל גיל 21.
האם התוכנית משתלמת לצעירים?
לשאלה הזאת, אין תשובה חד משמעית. מצד אחד, זה נכון שהתוכנית מאפשרת להם ליהנות מהזדמנות להחזיק דירה ברשותם. העניין הוא, שהתוכנית התעכבה במשך זמן רב, ולא יצאה לפועל באופן מלא בכל המקומות, מה שאומר, שחלק מהזוגות היו צריכים להשקיע כסף ברכישת הדירה ובמקביל להמשיך לשכור דירה עד שיקבלו את המפתח.